סיפורים

שדרות רוטשילד שלי

שדרות רוטשילד שלי
.
גזעי הפיקוסים והענפים נמתחים בפיהוק גדול, יורקים את פירותיהם על החול כדי שירקבו שם. השורשים המשתלשלים והעלים הכהים יפרידו לנצח בין שני צידי השדרה, הבתים עם המספרים הזוגיים והצד השני, הצד שלנו, שם אנחנו גרים במספר 123, פינת רחוב החשמונאים. זה הבית בפתיחה של הסידרה "קרובים קרובים" הדור שלי שומע  עד היום את המנגינה ואת חנה מרון אומרת  פ ת ו ח!

במרפסת הקומה הראשונה. אני, הילדה של אז, רזונת, עיניים חומות וזנב סוס הנראה יותר כזנב עכבר.עולה חדשה מפריז האפורה לתל-אביב הלבנה. חולמת. מתבוננת מדמיינת. בגינה הקשורה למרפסת עץ סגלון,  ג'קרנדה צובע בנשירה את המדרכה בסגול.
שני קווי אוטובוס עוברים כאן. קו 5 וקו 63. נושפים ופולטים פיח שחור. בחלונותיהם ראשם וחלקם העליון של הנוסעים חולפים  כמו בסרט נע.    
בקו אלכסון מעבר לכביש הקיוסק, אנחנו, הילדים קונים שם גזוז קרטיב גם וופלה ומסטיק. הבעלים הכיר את כולנו, גם אם בקושי הגענו לדלפק. בלי ספק היינו חלק ניכר מפרנסתו. היו לו גם עיתונים למבוגרים אבל גם טרזן גם "דבר לילדים". לא ברור לי למה מכל הקיוסקים של השדרה הורידו דווקא אותו.
לפעמים היה בא אליו אחד עם בגדים מלוכלכים בצבע, חשבתי צבעי- מסתבר  שזה  הצייר יוסל ברגנר הוא גר בצד השני של השדרה. היום כשאני הולכת לסטודיו לבושה כמוהו אני חושבת עליו. במספר 125 גר הצייר יוחנן סימון. אישתו  פיני לייטרדסדורף חוצה את הצומת כמו אוניית מפרש לבושה במעילים בסגנון בדווי אותם היא מעצבת ל"משכית".(כבר לא קיימת). וישנה ויקי תמיד כל כך אלגנטית עם חליפה וסיכת יהלומים, אימא אומרת: "בתל-אביב מתלבשים בשביל ללכת לשוק כמו שבפריז הולכים לכנסיה". הילדה מתפללת שגם אימא שלה תתגנדר ולא רק תגיד שצריך להתלבש כמו בן-גוריון.
את דוד בעלה של ויקי אבא מכיר מגיל 15-כשמשפחתו הגיעה ממוסקבה לפריז רשמו אותו לפנימיה. בסוף השבוע חזר הביתה והוריו שאלו אותו:
-מי ישן על ידך?
-יווני מסלוניקי
-או ואבוי היונים ממש אנטישמים, תזהר ממנו!
היווני חזר הביתה ושאלו אותו
-מי ישן על ידך?
-רוסי
-אוי ואבוי הרוסים ממש שונאים יהודים!
ביום ראשון, נכנס הכומר לכיתה ואמר:
-כל הכיתה לכנסיה חוץ משני היהודים מסתבר שדוד גר בפלסטינה.
הסתכלו שני הנערים בני ה-15 אחד על השני ומאז הם חברים.
אחרי שעלינו לארץ גרו שניהם בשדרות רוטשילד. מפריד ביניהם רק רחוב חשמונאים. מהמרפסת שלנו אני מסתכלת תמיד לכיוון הקומה החמישית שלהם וחושבת על הכלים הרהיטים והבגדים הנאים. החברות נמשכה כל חייהם וכשדוד נפטר פרסם אבא מודעה: על 75 שנות חברות.
 ברחוב חשמונאים פינת אחד העם מול בית המרקחת עם הרוקחת היפה, בעלת השיער השחור האסוף לה מאחור, גר הצייר נחום גוטמן. אנחנו עוקבים אחריו בדבקות דרך הספרים והעיתונים שהוא מאייר,  רק רוצים להיכנס ולראות את הציורים האחרים שלו, אבל אשתו מגרשת אותנו כי אנחנו מפריעים. גם הצייר ראובן הוא מבאי ביתנו עם אשתו אסתר בעלת העיניים הכי כחולות שיש. כשהוא בא הוא עובר במסדרון עד לחדר שלי ורואה אם אני מציירת ואומר-צייר אמיתי צריך לצייר כל יום אם הוא רוצה להתקדם...לקח לי כל כך הרבה שנים לעשות את זה ולהבין שצדק!

בתשובה לשאלה למה לא קנתה מהם תמונות?היום זה שווה הרבה! עונה אימי:
"הם היו חברים שלנו-חוץ מזה, אצלנו ילדים ותמונות עושים בבית!"

פרחי התכלת הדביקים נמעכים לנו בין באצבעות. אנחנו רצות בחשאי מאחורי עוברים ושבים, תולשות חתיכות צמר, אוספות פרסים עם מלאכים קטנים ופיות, ניירות כסף צבעוניים שאותם מחליקים וגם בולים מהארץ ומארצות רחוקות.
פעם  מירית חברתי, שגרה בפינת שינקין, בדרך מבית הספר, חוטפת לי את הילקוט מטפסת על העץ ומשאירה אותו למעלה. אני לא מצליחה להוריד אותו, כשאבא חוזר מהעבודה בערב אני מראה לו את המקום והוא מוריד אותו. את מירית הוא לא רוצה  כבר לראות בבית, פעם תפס את שתינו בחדר מציירות נשים ערומות..

ובתחתית השדרה, או אולי בתחילתה, תלוי איך מסתכלים על זה יש את תיאטרון "הבימה" תמיד אראה מעבר לקירות למדרגות ולעמודים אפילו בבנין החדש, את הציפור הכחולה פורשת כנפיה במלוא הדרה בצבע מחשמל.
 במגרש החניה של היכל התרבות,  צומחים הגזרים הקטנים עם העלים הירוקים משיעורי החקלאות של בית ספר ה"כרמל". בבור  הגדול שנחפר לבניית ההיכל מחליקים  בחול לרגלי העץ הגדול השולח את שורשיו וענפיו לכל כיוון.

 על המדפים, בספריה  בתחילת רחוב כרמיה לב הפטדה,חסמבה ויד הנפץ.אני רואה את עצמי גם כגיבורה מלאת סיפורי הרפתקאות, הכול יכול לקרות בשדרה.
ברחוב ברדיצ'בסקי עץ התות הכי טוב בשכונה, . מטפסים על הענפים מורידים את העלים היפים שמים אותם בתוך קופסת נעליים עם מכסה מחורר ועליהם את תולעי המשי. כל הזמן בודקים אם כבר יש גלמים, אני רואה את עצמי  טווה את חוטי המשי וכבר יש לי שמלת משי רקומה בצבע טורקיז של נסיכה סינית. יום אחד הקופסה שלי נעלמה לה נזרקה...אימא אמרה בטעות.

בסוף הרחוב בפינת רחוב בילו יש את המאפיה, היא של אבא  של יעל החברה הכי טובה שלי. יש לה צמות עם סרטים. הוא מושיב אותנו על שקי הקמח ומאחור אש התנורים  והלחם על יוצא על קרש בריח מטריף. ההורים שלה היו  חברי האצ"ל והסיפורים שלהם כעוסים ומפתיעים. בהקשר הזה, דודה של אימא שלי -דיסיה רוויזיוניסטית  שומרת עלי כשאני חולה. מספרת לי סיפורים.  בכיתה ג, המורה רות עם השפם  שואלת מי  יודע משהו על הנשיא ויצמן (הראשון) אני מצביעה ואומרת "הוא היה גנב" ושוב נשלחת אל צ'יטה המנהל אימא נבוכה כשאני אומרת "אבל זה מה שדיסיה אמרה לי"

לספסלים בשדרה  יש גם דיירים. יחסית לבושים בצורה מרושלת. אחד יושב עם מכנסיו פתוחות, במיוחד כשילדות עוברות שם. אחר שהיה לו קר בלילה נכנס למכונית של אבי, ואז דודתי שהתיישבה עליו אמרה בקור רוח "אני יושבת על מישהו וגם יש ריח מוזר.."

יש לי גם ידידה מבוגרת,אפילו זקנה,  סוניה המשוגעת, רזה ומצומקת, לבושה שמלות פרחוניות קצת גדולות. הספסל שלה הוא הראשון בשדרה. זה הקרוב ל"הבימה" בחזרה מבית הספר עם הילקוט אני יושבת לידה –היא הייתה אהובתו של סטאלין. הוא מאוד אהב אותה היה קונה לה שושנים אדומות ושמלות ותכשיטים. גם היא אהבה אותו, הוא היה גבר מקסים  אבל היו לה שונאים וקנאים וגם לו ואז הם גירשו אותה מרוסיה והיא הגיעה לכאן כמו שאר תושבי הספסלים הניצולים מאירופה הקרה. מחפשים בשדרה מעט צל מהשמש הקופחת.  שעות אני יושבת איתה, שומעת סיפורים, המבטא הרוסי מוכר לי מהסבתות ,וגם לתיאורים משם אני רגילה... וכמה הוא אהב אותה ופינק אותה, והיא הייתה כל כך יפה, שערה גולש על כתפיה ושמלתה ממשי ירוק כהה מדגישה את לובן עורה. היה קונה לה תכשיטים ובדירתה היו משרתים.

למה איחרת הפעם? עוד פעם הילקוט?  אני  מספרת על סוניה ועל אהוב ליבה סטאלין, כל מה שקנה לסוניה אהובתו ואיך דאג לה.
הוריה צוחקים מהסיפורים, מה שהם יודעים על סטאלין לא אומרים לי, מאוחר יותר קראתי  שמעבר להיותו רוצח אכזר, היו לו חיים פרטיים סוערים והרבה נשים היו מאוהבות בו!

כמה סיפורים נעלמו. לא היה מי שיקשיב
.
מעבר לשינקין העצים מתחלפים. גם היום לוהטים הפרחים האדומים של הצאלונים-פוניאנה רג'ה ועד לרחוב נחמני צובעים ומקשטים את השדרה כמו אבנים יקרות בכתר מלוכה. שם גר בן של מכירים של הורי, גבי. אבי הביא מחו"ל סקטים על שלושה גלגלים בשבילו ובשבילי. עוד לא נראה דבר כזה בתל-אביב, ואנחנו טסים על המדרכה, רוח מהירה, אף אחד לא יעצור אותנו חוץ מהמעצור מגומי בקדמת הסקטים.

מול הבית- בית ספר "בילו" ,בנים דתיים, אני לא מכירה אותם, אבל בשבת אני הולכת לפעמים עם אימא לבית הכנסת. משחקת קלאס בחוץ. אבא לא הולך, לאימא אין טבעת, והשמש פעם ניגש אליה ואומר לה שלא טוב לחיות לבד והוא מצא לה שידוך...עברנו משם בגלל האוטובוסים אבל הסיפור נשאר לנצח. בינתיים כל שבת בבוקר עם ציור הפסים שיוצרת השמש מהתריס והעצים על דלת הארון אני לומדת את כל התפילות. זוכרת את המנגינות בעיקר.
 
בפינה של בר-אילן, היה גר רופא משפחה. אני והחברות משחקות, אין לי מפתח, אנחנו כל כך צריכות פיפי, מה נעשה? יש לי רעיון, אני מכירה קצת את הרופא.אנחנו עולות אליו קומה ראשונה. מצלצלות. הוא פותח.עומדות שלוש ילדות בנו עשר-"אנחנו צריכות פיפי" הוא מכניס אותנו, שנים אחר כך אני משתדלת לא לעבור באותה מדרכה.
יש  כמובן את גורדון הצלם- בחלון שלו יפהפיות השדרה. כמה תמונות שלי עדיין באלבום, חלקות ומיטיבות צבועות בצבע חלש יפה.

אחרי רחוב נחמני בצד השני קולנוע שדרות. אבא של יגאל השכן שלי הוא סוכן של סרטים, תמיד יש לו תמונות של הסרטים שיציגו שם. אני זוכרת את הסרט "יוהנה של המלאכים" לא אשכח אותו ואת השדים הפורצים מהנזירה. אבל זה כבר בתקופה מאוחרת יותר, זו מהנשיקות הראשונות בשדרה, של הורי מחכים בחצות ליד הבית שאחזור הביתה, ושל צופי קהילה מצד אחד וצופי קשישים מצד שני.

היום השדרה יפה ומטופחת. הורים צעירים, ילדים, פסלים. הכול מלא חיים ושמחה.
ועצי הפיקוס עם גזע כמעט אנושי זוכרים הכול ויודעים הכול-  שומרים על זכות השתיקה.